החלטה בתיק בש"א 10494/06

1.         מהות הבקשות

מצויות בפניי שלוש בקשות אשר הוגשו על ידי המבקש, הנאמן והחייבת בעניינה של החייבת:

-         בש"א 10494/06 עניינה הצעה שהוגשה מטעם המבקש, בעלה של החייבת, לשלם סך של 118,000 ש"ח לסילוק חובה של החייבת כלפי הנושה במסגרת הסדר לפי סעיף 33 לפקודת פשיטת הרגל [ נוסח חדש], תש"ם - 1980  (להלן : " סכום הפשרה" ו - " בקשת הפשרה").

-         בש"א 5895/06 עניינה בקשת הנאמן לחייב את החייבת בתשלומים עיתיים בסך של 8,700 ש"ח לחודש (" בקשת הנאמן לתשלומים עיתיים").

-         בש"א 11329/06 עניינה בקשתה של החייבת להחליף חוקר מטעם הכנ"ר, בטענה כי זה חרץ את דעתו על החייבת עוד בטרם בחן את המסמכים אשר הוגשו לעיונו על ידי החייבת (" הבקשה להחלפת חוקר").

יצוין, כי מטעם החייבת הוגשה בקשה לעכב את ההחלטה בבקשת הנאמן בתשלומים עיתיים, כל עוד לא ידונו בקשתה ובקשת המבקש.

בטרם אפרט את תוכנן של הבקשות אדרש לרקע העובדתי הנוגע לעניין.

2.         רקע עובדתי

החייבת, ילידת שנת 1957, נשואה למבקש, ואם לארבעה ילדים קטינים בין הגילים עשר וחמש, ביניהם ילדה בת תשע אשר אובחנה כלוקה בתסמונת דאון.  

החייבת, שהנה הנדסאית בניין בהכשרתה, עובדת בפועל כקוסמטיקאית מזה מספר שנים.

ביום 1.9.2002 הגיש הנושה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החייבת על סך של 314,266 ש"ח, בטענה כי החייבת ניהלה חשבון עו"ש אצל הנושה וכי משכה יותר כספים משהיו לה, כך שנשארה חייבת לנושה סך של 300,796.55 ש"ח.    

החייבת הגישה בקשה בכתב למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להגן. החייבת טענה בבקשתה כי התביעה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר. לגופו של עניין טענה החייבת כי השקיעה אצל הנושה כספים שנועדו לפרעון משכנתא והבהירה לנושה כי אין לגעת בהם. לטענת החייבת התברר לה, לאחר שהשקעות שביצעה בני"ע על פי עצה רשלנית ואסורה של מנהלת סניף של הנושה לא צלחו, כי חשבונה שועבד וכי לא היה בכספים שנותרו כדי לפרוע את חוב המשכנתא. 

בהחלטה מיום 19.2.2004 דחה בית משפט השלום בתל אביב את בקשת החייבת למתן רשות להגן וקבע כי הנושה זכאי לפסק דין על סכום התביעה במלואו.

ביום 9.3.2004 ניתן פסק דין אשר חייב את החייבת בתשלום הסך של 314,266 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.  

ביום 12.5.2004 הגישה החייבת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד. בהחלטה מיום 23.5.2004 דחה בית המשפט את הבקשה. ביום 23.6.2004 הגישה החייבת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט האמורה.

ביום 9.9.2004 הגישה החייבת תביעה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו נסמך פסק הדין של הערכאה הראשונה על ציטוט מזויף בסיכומי הנושה אשר שינה את העובדות הקיימות כנגד התובעת באופן מהותי, כאשר על בסיסו ניתן פסק הדין. ביום 12.12.04 מחק בית המשפט את התובענה על הסף.

כמו כן, הגישה החייבת ערעור על פסק הדין. מהחלטת הנאמן בתביעת החוב של הנושה עולה כי ביום 28.12.2005 נדחה הערעור (בהסכמת החייבת) ופסק הדין הפך חלוט. 

הנושה פתח תיק הוצאה לפועל כנגד החייבת לגביית חובו הפסוק וביום 15.7.2004 הגיש בקשה למתן צו כינוס כנגד החייבת. בבקשתו טען הנושה כי החייבת ביצעה מעשה פשיטת רגל בכך שביום 1.6.2004 העבירה למבקש, במסגרת הסכם פשרה, את זכויותיה בבית המגורים השייך לה ולמבקש, במכוניתה, את חלקה במיטלטלין שבבית המשותף ואת חלקה בחשבון הבנק המשותף - בנסיבות המהוות העברת מרמה או מתנת מרמה כהגדרתן בסעיף 5 (1) (א) לפקודה הנ"ל וכן העדפת מרמה כהגדרת סעיף 5 (1) (ב) לפקודה.

לבקשת צו הכינוס צירף הנושה תדפיס לשכת הוצאה לפועל בו צוין כי נכון ליום 8.7.2004 חייבת החייבת לבנק (לאחר קיזוז שווי תיק המניות של החייבת אשר מומש על ידי הנושה) סך של 315,554.37 ש"ח. כמו כן הגיש הנושה בקשה למתן סעדים זמניים ביחס לנכסי החייבת האמורים.